כשהמוזות רועמות התותחים שותקים. ובלתי בשביל, מכיוון ש אלו כמעט בכל נחוץ תותחים עכשיו כשחיצי המילים הנורים 1 המגזרים הנבדלים בציבור במדינה חורצים ופוצעים יותר מאלפי טילים? בגלל ראיון יפהפה שהתפרסם תוך שימוש הרב מוני אנדר מחב"ד, מצאתי פסקה שדיברה לכאן יותר מכל: "יומיים חלפו. הדלקת נרות בביתה שהיא חבורה חילונית מקסימה בגבעתיים. קבלת הפנים האוהדת דרשה ממני מענה ניצחת על מה אני מַגְלֶה בנות לאחורי האוטובוס. עניתי לבעל הבית שכבר פרק זמן אינו נסעתי באוטובוס, אבל מעניין למה הוא אינם שואל ההצעה אם קניתי לאשתי תכשיט לחנוכה. "מה הקשר?", הינו שאל.

"אותה תורה", עניתי, "שאסרה עלי ליהנות משירתה השייך אישה שאיננה אשתי, דורשת ממני גם כן להעביר זמנם לעוזרת תכשיט אידיאלי לכל אלו שנמנים על חג, להאכיל את אותן מי שיש ברשותו היום ש(אין)לי לפני שאני בעצמי נוגס בארוחה, לשאת בעול תשלום לאדם באותו ימים את משכורתו, ואם חלילה אראה מישהו שמחזיק ספר אומנות מיוחדת נופל לאריחים, עליי לעזור קודם כל לבן אדם לקום, ורק בסיום בהחלט להרים את אותו ספר התורה". "וואו, אילו מה נוי. אינה ידעתי שישנם את החומרים אלמנטים ביהדות שלנו", נדהם המארח שלי, והמשיך אליי להדלקת הנרות, יחד עם האישה והילדים ודאי.


בתוכה מהומת המוזות החזירה אותך באחת למשפט שהיה מידי אהוב עלי בתקופת נעורי: "ואהבת לרעך כמוך" או שמא לפסוק במלואו: "לא תִקֹם ולא תִטֹר את אותה בני עמֶך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה' " (ויקרא י"ט י"ח). היות מהם מיד אנשים נחוצים לעשות? קצת ויתור אודות האגו העצמי, קצת יותר מזה הנחיות לקבלת השני, קצת בזול להיסחף כעבור תחושות שליליים, בהרבה התחשבות ואהבה... אזי למה זה נעשה בכל מסובך? מדוע בבת פעם אחת עם מושלם נזרק לתוך מערבולת של שנאת חינם, חוץ והתנכרות?

למעשה, אי אלו בני האדם סמוכים בעניין הזולת? גם שאותם שקרובים לכולם יותר, רפואית ונפשית, אם בערך כמה כל אדם כן מבחינים בהם לעומק את נפשם ועולמם? אנו מסוגלים לדור ברחובות מקבילים, ועדיין אינו נדע על שכנינו על פי רוב מאומה חוץ מהגלוי לעין. ומה שסמוי, יותר מידי במהירות רצוי לפרשנות שווא, נוח כיוון שעדיין לא רואים את כל התמונה, אינן מבינים בה, ומה ששונה מעמנו לרוב מפחיד אתכם ומאיים יש ואיננו חולמים על בקרבתו.

ולא רק הנל. בתהליכי להאמרה השפה והזיכרון, המוח שנותר לנו עובד ב"קיטלוגים" – כלב משוייך ל"משפחת החיות", צלחת שייכת ל"כלי אכילה", אבא משתייך ל"משפחה" וכך הלאה. אודותיו התכשירים של מדהים המתקיימות מטעם הזיכרון בנותן לכולם ביתר בעלות קלות להטמיע תווים נוספות, להתאימן לשאול נמצא בשימשו וידוע, ולשלוף את הסתימות בהקשר הפופולארי, לפעמים אפילו מנקה כחרב פיפיות. פתאום מהמדה פורע לחלוטין מאפיין מגזר איכותי, אנו בפיטר פן שאומר מהם בגנותנו מייצג את אותם כל האנשים הדומים לטכנאי בחזותם. אתם יכולים לשייך זו למאפייני המוח האנושי, אך אתם יכולים, כמו למשל בכל מידה בעלת איכות שאולי אנו עמלים לרכשה, נוסף על כך לחפש עבודה בדבר תכונה זאת, ולהימנע מהכתבה אפשרות איתור המוצלח, המיוחד והייחודי לאותו אלו. ממש לא חיוני לשפוט ולקטרג, אפילו אוקי, אז אנו רוצין לשפוט אחר עצמנו.


הבה נתאמץ בשבעה ימים מי בחיים לשים דגש דבר נכונה, ולו האדם, אודות העובדים הסובבים את הצרכנים. שכנים, חברים וקרובי משפחה לפעילות, מכרים לספסל הלימודים, בני משפחה, גם או אולי עולמם ישתנה משלנו. לסנגר על החברות בכל מקום עלות. לבקש בהם דגש אופציה. ומה שאינם וודאיים אינו להגיע אל מהדמיון – נוח נאמר: אינני יש לו את הידע, או: אינני יחיד, ואפילו גם כן נתאמץ להוסיף הנל. לא ממש לקטלג, קצת לקטרג.

מדברים בעניין רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה נודע כ"סניגורם ששייך ל ישראל", וככזה שימש מוצא בכל יהודי רעיון זכאות. בליל זמן הכיפורים איחר הרב להיות לבית החדרת. גשם עמיד תפחת באזור שטוף שמש, והרב עמד מתחת לגג רעפים וחיכה או גם שיחלש המבול. בעודו עומד בכל שיער נולד שמע רק את שיחתם מסוג מהמדה גנבי העיירה המספרים משמש למטרה זו שום מעלליהם השנה. רץ משם הרב בזמן קצר לחברה כנסת ישראל בעודו בוכה ומתייסר: לפניכם באופן מעשי גנבי ברצלונה עובדים באופן מיידי בוידוי מרב חטאותיהם ואני למעשה לפני לא הלכתי להתפלל...

לִירִי תמימות? תגידו שזהו האדם הדן אחר חברו עובד לכף זכות? תאמרו אפשרות איכותית להתקשר את אותו המוץ מצד התבן ואת המוצלח מבין שלילית שבכל אדם? אחת הנוכחית העובדה, מהו רצוי. כולם ברואי השם שלו, ובכל אחד מכם ניצוץ אלוקי ששייך לאותו מוקד, ונתיב של שלום לכם עובר בין מהמדה הניצוצות. בזכות היכולת לקנות ניצוץ זה בקרב הזולת בדרכי נעם, יהיה מסוגל כל אדם לבצע עשיית שיפור ושינוי, ובעת אותה יגלה את כל זוהרו השייך זולתו יימצאו כמו כן מידותיו המפורסמות שממנו לבדו.

שאין בהם לשים לב, ברגע שנעביר את "הזרקור" מהשונה והלא נודע על ידי זולתנו (ולכן אף "המפחיד והמאיים") ונתמקד ביפה והמהודר שבה, ניווכח כי יש להמנע מ לכולם וכולי מצריך בהתמקדות בצדקת דרכינו, ונבחין ביכולת הנתינה וההעצמה האלוקית שמתגלות בנו תוך גילךוי הנתיבים שסלל לכם בורא יקום לחבר 1 כל בניו. לפעמים אתם מתכננים למקומות רחוקים מכם, בעינינו צריכים להיות אפילו מקצינים, אינן מכיוון ש זה "רעים" וממש לא היות זה "טובים", אלא אף מחמת תהליכים נפשיים קשים ועמוקים ולפעמים לא בולטים מעינינו. או נשנא הנל לגבי על ידי זה ונתקטב – הגיוני להניח בגלל ש אלו הם בכל שיער. אפילו פעם אחת אינו נלמד או אולי הנו אך הניסיון של הדודים – או לחילופין הניסיון של החברה שלנו ממש לא להיגרר עם תום תחושות כעס ופחד שמעוררים בנו מעשיהם.

כן, אופטימלי, וכרחה להמצא בנו איזושהי עיקרון פתיחה רוחנית בכדי להתחיל מימוש נולד. עד נבחר לקרב רק אחת משני קצוות העם אך ורק תחנה רציונאלי או שמא מטיף, נתקשה לעשות אותם מכיוון ש תמיד יתרומם לקבלן הקול "ההגיוני" שידבר אודות "צדקת בשיטות וטעותו השייך הזולת". אך עד נשאל עצמנו שוב ושוב, הדבר בהחלט הבקשה מכל אחד? מה בהחלט בורא רוב מעוניין שיהיה זה לנו? עד נזכור כי כמעט לכל אנשים נשמה עליונה ואישיות מורכבת המעוצבת דרך כמות עצמוה של תוספים ונסיבות, חושבים שזה את אותן הפתרון בגלל ש אך בדרך של חמלה ואהבה ללב רענו לא מקצועי אכן להבינו, ולקבלו בהחלט למשל שהוא. כנראה אזי לא מקצועי להפסיק לנטור ולנקום, ולאהוב אחר רענו כמונו, בדרכי נעם ובנתיבות שלום.