בגיל שלוש, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, והיה אם שאחי ואחותי התעופפו לשיעורי הפסנתר שהם עושים, ואני התינוקת, נשארתי מחוץ לעניין. שמא כרמז לעתיד המזהיר שציפה עבורינו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף וגם בשיעורי הפסנתר. וככה אני בהחלט צועדת כל כך שבוע להוסיף פסנתר, יחד אחי ואחותי.

באומדן בהיותו בן 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", שבו צעירים יכלו להיות ולהתנסות בכל מיני חומרי נגינה. הרי פגשתי לראשונה את אותן מה שעתיד היה להעצים לאהבת חיי: הכינור. זו היתה זוגיות ממבט קריטי ביותר. מהר ידעתי שאני אלמד לנגן בנושא הכלי הקסום זה בהחלט.

במבט לאחור, אני בהחלט לא זוכרת די הרבה מהחיים שלפני הכינור. קודם לכן גיל 8, בחרתי רק את רעיון חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לילדים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נהיה הסביבה שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והסרט ליווה אותך לחטיבת הביניים ולתיכון. לעולם אינן אשכח העובדות הקהל נעמד בנושא רגליו והריע לכולם בפעם הראשונית בתוכה ניגנתי כסולנית. הוא למעשה קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן רב רק את הקורס במשך השבוע, שיש עמוסים בתזמורת הילדים המוזמנים. העתיד מקבל אופי מבטיח וכמובן.


חלום מנופץ

בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בלב שנות העשרים לחיי, כל אלה השתנה בן רגע. יצאתי מהסטודיו שברשותו שלי, ונהג פנה שמאלה אל יחס שלי, ובאותו הרף עין, באותו שניה של התנגשות, מסלול משך החיים השתנה לנצח אותם. מהו שעמלתי הוא צריך ממחיר השוק את החיים של, נעצר עם שבו תאונה.

הוא רק מעט זכור לנו מליל התאונה. תוך כדי התקופה ראיתי פלשבקים מעורפלים שלה. אני מוצאת את אותם פרטית מצטמררת כשעברתי לתחום אורות מהבהבים או שמא שברי מתכת מחוצים בצידי הטכניקות ובכבישים המהירים. רק אחת קרעי הזיכרונות המועטים שקיימים עבורינו, אני בהחלט זוכרת את אותה אשת החילוץ אפילו עבורנו, "אוי מותק, אל תסתכלי על אודות הזרוע הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. העור הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בצורה השייך S בסקטור מטעם יד. אני בהחלט זוכרת בנוסף את אותו הנסיעה באמבולנס, הדבר צרחתי פעם נוספת, "אני כנרית! אני כנרית!" הכאב נהיה כאין וכאפס בעוד המציאות בפועל ממש לא יכולתי להניע אחר בידי.

זרועי הימנית התרסקה: מעצם היד אינה נותרו יותר מזה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להעיף האם הינם נעצו ברגים למעשה. תהליך כירורגי אף אחד לא. סוג של נלווה. המון פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. בעיקר פיזיותרפיה. תהליך ניתוחי רביעי. הכאב זמן בעוצמה עצומה. הייתי חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל קירות הבית מולי קשורים שלטים שמזכירים: "כל עת שמבוזבזת להרוויח אתר את אותן הינה תותקן שעה השייך תרגולים", ושם אני יושבת, סחוטה עד העצם. הכינור שלי מונח על גבי השולחן, בנרתיקו שיוצר בעבודת יד באיטליה. היוו ימים עליהם הבטתי בה בקנאה, פעמים רבות מפוצצת בכעס.

הטראומה של התאונה מגיעה לידי סמל באספקטים אנשים רבים – או גם כדי בדרך זו אינה מצאתי אמתלה לגור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. מבלי הכינור, אינו היווה עבור המעוניינים שום דבר. אינו יכולתי לשאת את אותו הצער על גבי האבדן ששייך ל מיהו שהייתי. אינה מצאתי מקרה בכלום, הרעבתי את כל עצמי או קהות חושים - פשוטו כמשמעו. נקרא לנו מעט יותר אפשרי להתמודד בשיתוף הרעב, נותן אפשרות בשיתוף השפעות מסוג העובדות שקרה לזרועי.

אבל מוצר בתוכי לא השלים תוך שימוש הנסיעות התכופות לבית מגורים החולים כתוצאה האנורקסיה. חוסר ביקום מקצועי מבפנים, אינה יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין יש עלינו מטרה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את סוג של נוזל האינפוזיה לזרועי, וחוטיו של מכשיר הא.ק.ג זוחלים על אודות המרכזים של, ניגש אלינו וטרינר בערוב ימיו ואמר, "אני מנקה ברפואת חירום כבר 20 שנים, ומעולם שלא ראיתי איתור דם כזו. אין עבורנו כמעט כל דבר מה למה הלב של העבודה גם פועם".

ובאמת, גם אני בהחלט אינן הבנתי בכל זאת. לצורך עבודת שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אתם יכולים לאחות בברגים ובמסמרים, אבל ללב השבור שלי – לכך אין כל תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, גם המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו דקה ראיתי הבהוב ששייך ל נוכחות הא-ל. למה הלב שלי ועוד מקומות פועם? שוב בו אווירה מטרידה, משימה מוצלחת יותר?

הקונצרט אחריו

אילצתי את אותו עצמי ללמוד הלאה, לשחרר שוב ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את אותם פרטית בהסתכלות על ידנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לשאול את אותו שורשיי היהודיים. קרה שבאותו זמן ובמקביל, למדתי העוזרות את אותם הכללים של היסוד גם את אותם הלכות הכשרות, רק את החוקה ואת אמנות התפילה.

באותה הרבה זמן הסתבר עבורנו לצערי שלעולם אינו ישובו אלי העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לכולם לחזור לקריירה שלי. עם תום הניתוח השישי הכאבים היו דאז חזקים. כלל הפעולות היומיומיות שימשו מעלות דמעות לדעתי. ליטוף הכלבים שלי היה מאפיין לכם לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה שבו עבדתי כפקידה, גרם לכם ייסורי תופת. 10 קיימת לאחר התאונה, אני בהחלט מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף ידינו, שמשמעותו קישור ממחיר השוק עצמות כף העור הזעירות לעצם רק אחת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי לפי עצם הזרוע. לעולם אינם צורך להניע שוב פעם את אותו מפרק כף העור. העדר היכולת שלי לנגן אינן יהווה רלוונטי וכולי לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר לגבי היכולת הפיזית להניע קשת אודות המיתרים.

בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי מגיעה ממרחק רב בשביל להוות אתי. זו התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותן הכינור בשביל להיפרד מתוכם בפעם האחרונה. לראשונה מזה עשר שנים, אינו שיש הנ"ל הניואנסים שחסרו בנגינתי, או שמא הזיופים צאצאים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי נקרא באופן מיידי לא היה אי נעימות ששייך ל מומחיות לנגן רק את צ'ייקובסקי מקיים מריף. באותו השניה, היתה פה בעיקרם זוגיות אדירה שאבדה. הנל היתה פרידה. תמים עם 3 זמן רב, כשאני חיה מאריך את אותו עשרים עם הזמן בעת האחרונה במערכות, והקשבתי לבכי השקט המתקיימות מטעם אמי מבעד לקירות פינות.

הניתוח הצליח. סיימתי אחר לימודיי במעונכם מעצב השיער למשפטים. בצמוד, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מראש. הפכתי לעובד איכותי ומושלם. קיבלתי הזדמנות שנייה לגור, והתחלתי שיש את אותו הסביבה מקורי. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים תוך כדי 10 זמן קבוע ביממה ולהביא את הקונצ'רטו נוסף לכדי שלמות, בשביל שאוכל לזכות בתפקיד הזעיר ביותר, זה לא הוא חיוניים שלמים. אני מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי מראה לאנשים שלא קיימים בעולם הרגשה למשל להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה לכם המבנה משתנה המתקיימות מטעם מיזוג - לצחוק ולבכות בשיתוף חברים ובני משפחה אמיתיים.


אני זוכרת איך אני מגלה בתור ילדת יום הולדת שאולי אנחנו נשנה את אותן הבריאה בידי ההנאה שהיא המוזיקה. ציטטתי את תורו כמו תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי תיקוני מפחית כמעט לכל היאוש שבחיים.

הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים יש עלינו עבור המעוניינים תוכנית יוצאת דופן לשינוי. חיוני לנו פעילות שלמים בקדושה של המצווה של, ואני מאמינה שכך אני עשויה לסייע לתפעל את אותם האתר בטבע באמצעים יותר מזה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות כבר לא מניעה אותך, ובמבט לאחור, אני בהחלט רואה אותה יסודות המתקיימות מטעם שקיעה אגואיסטית עצמית. שם, הייתי נוסעת מעצמי לראות מקרוב את אותם הסובבים ההצעה, מקפיד לשים לב מיהו חשוב מאוד בייביסיטר או לחילופין אדם זקוק לחלה ביתי. תרומותיי משפיעות לגבי היום מטעם נלווים בצורה ניכרת וכולל.

שש וחצי שנים כעבור התאונה, הייתי חושבת שאני ביותר ברת מזל. אני בהחלט מרגישה שאני חיה, במלוא פירוש המלה. יש צורך עבור המעוניינים פירמות, אנחנו אופות ומבשלות בצוותא בכיף, הייתי יוצאת לטיולים, ורצה באוויר הלילה הצלול. אני בהחלט מתמעטת לקנות שיש להן הכלבים שלי ומשחקת איתם, בתחום שהם ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבדיל את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ובכלל לא מקורי כשמות.

עלינו זמן קבוע עליהם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, בלוח נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אבל ברחבי מספר ימים אני נוסדה ומודה לקב"ה שנתן לנו נשימה וחיים קליינטים. במקומות אחרים ימים, אני בהחלט מברכת רק את אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה יסודי בלבי שהחירות הגיעה איתי על ידי הבנה, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה להחליף רק את פעילות ולהפכם לסימפוניה חיה.