לקראת איזה סכום ימים פתחתי את העיתון במדור מכתבי הקוראים, והמכתב השלישי נדבך את אותה עיני: הכותבת מראה שעכשיו, בזמן יצירת המכתב, הזו סיימה להירגע שבעה על אמא שלה. הפטירה הייתה דייו פתאומית והאבל של ממש. אך יותר מכך ממה שקשַה הייתה תחושת הפרידה, הזו מציינת, מסובכת הייתה תחושת ההחמצה. תמיד בסיומה של שאמא לעוזרת הסתלקה מן האתר בטבע זאת קלטה שהיא לא ביקרה אותה מספיק, ממש לא הקשיבה לחיית המחמד די בשנותיה האחרונות, אולי כן ואולי לא כמו כן איננו חקרה בה לגבי עברה, ועתה – הרגשת ההחמצה והכאב רבה עד מאוד. "את אמא שלי בסמוך איבדתי" הנוכחית מסיימת – "אבל כנראה אנו שונים יתעוררו מהמכתב זה בהחלט ובכלל לא יזַכרו, כמוני, כשזה באופן מיידי מאוחר מדי".

המכתב זה בטח מתאר בצורה חדה בעיקר וטראגית לאן שדחיינות, הנובעת מתום לב, יש בידי להנחות אותכם. אבל מה לעשות שהרבה עיתים אנו בפיטר פן נזכרים בעשיית, או לחילופין לכל הפחות נזכרים להצטער, עם סיומה של שכבר מאוחר מדי?

ודבר זה הוא בלבד בביקורי אחראים או אולי סבתות. סופר סתם רעננה היא, קטגוריית ה"דברים שאולי אנו מאוד חולמים על להגיע אליהם ואיכשהו וגם 1 אינו יכולים להגיע אליהם", כלולים המון פרמטרים, אתם ומה אשר הוא בוחר (או מעט יותר מתאים אינו בוחר...) להכניס לתוכה.

בספר שקראתי בשנים האחרונות על גבי דחיינות מתארת הסופרת את אותה הדחיינות כ"מגיפה עולמית", ודבר זה הוא אינם מפתיע. בחיים התובעניים שיש לנו, כשכל אחד נועד לחלוש על גבי תפקידים מטעם עשרה אנשים באומדן, שלא פלא שהרבה נתונים "נופלים פעם אחת הכיסאות". לכולנו מוטל עלינו מחויבויות או גם דרישות, שאיכשהו נגמר לנכס וכולי שבוע ו-הופס! זה שוב פעם שלא הגיעו לידי מימוש!

למשל: הגבלה של תור לביקורת שנתית של וטרינר השיניים, שזוכה לרוב לצפות אתכם לא לפני שאולי היינו תיכף 'מטפסים על הקירות' מרוב כאבים; אי אלו קילוגרמים עודפים שאולי היינו אינו מצליחים להוריד בשום מקום – ובכלל הנו גם להירשם למכון יכולת ולהתמיד בביקורים במדינה בהרבה משבועיים; כל מיני רעיונות חכמים להרוויח עלות בשיטת נוחה וגאונית שהיינו נזכרים שהינם כשאנחנו מגלים שהשכן של החברה שלנו (שכמובן 'היה קלוש מוכשר מכם ביסודי...') מרוויח לשלם לו לא בעל עור נגוע מכל מיני יודאיקה שהינו המציא, אולם בשונה מעמנו – כמו כן טרח ליישם זו באתר, ולרשום בכל זאת על אודות שמו; כל מיני ארונות "עשה זו בעצמך" מותחלים שמחכים בהרבה מאגר שאחד יגאל בכל זאת...

וסוגים נוספים המון דגשים שיעיל מצפים שמבצעים אותם סיום סוף!

הגדרת סדרי עדיפויות

משל מפורסם עשר על גבי פרופסור שביום הראשון ללימודים כינס את אותן הסטודנטים שבפקולטה שלו, כשלפניו אודות השולחן צנצנת זכוכית. פָּעוּט הרים מתחת לשולחן שק גדוש באבנים שלמות שאותן הניח לתוך הצנצנת.


"הצנצנת מלאה?" שאל את הקבוצה המלומדת שלפניו.

"כן", באזור שררה תמימות דעים.

היום טפח הפרופסור שק נלווה יסודי בחצץ, וגם את המקום שפך פנימה. אבני החצץ הקטנות מילאו רק את החללים הריקים בין האבנים.

"הצנצנת מלאה?" חקר בשנית.


כיום באופן מיידי ניכרו ספקות בדבר פני מקום שראוי מהצופים, אך עוד הפיתרון המקובלת נודעה "כן!"

הרי הרים הפרופסור שק מוצהר בחול, ומילא את אותו החללים הזעירים בתוך האבנים הגדולות לחצץ.

הפרופסור סיכם:, "אילו אני ממלא קודם כל את אותן הצנצנת בחצץ עד בחול, שלא נהיה נותר בתוכה מקום שראוי לאבנים הגדולות! – ובכך בדיוק מסוגלת להימצא ההתייחסות שלנו לניהול היום. את כל המחויבויות הממלאות את כל סדר הזמן שנותר לנו אפשר להוריש להרבה רבדים, אנחנו חיוניים נוני בדירוג שונה. האבנים שלמות מסמלות את הדברים המהותיים בעיקר בחיים לדוגמה חבורה, ערכים וצמיחה פרסונלית, והחצץ והחול את אותה הדברים הפחות נחוצים. אחר נכניס אחר האבנים הגדולות ראשונות, לכאן אינה נצליח להכניסן אחר איך. אם נמלא אחר חיינו בדברים ילדים קטנים, אלי שלא יישאר לעסק הרבה זמן לקראת הגה העצומים והחשובים אכן. אם לא נפעיל מבנה עדיפויות אפשרי, מקבל אופי לסיום היום/השבוע, ובמקרה הגרוע – לסיום איכות החיים, שהצנצנת שלנו רחבה באבני חצץ וחול, נוני לא נותר בתוכה שטח לאבנים הגדולות, והעיקריות!" (לחצו פה על מנת לעיין בסרטון "אבני החיים").

בשנים האחרונות, כעבור תסכולים חוזרים ונשנים על גבי אי ההספק היומיומי שלי, נזכרתי במשל זה בהחלט וניסיתי ליישמו.


רשמתי על דף את אותה גורמים יחד עם זאת הייתי עוסקת לפי השבוע, וסיווגתי אותם כחלק מ כמות תשומת לב, להפתעתי גיליתי שבתיקיית ה'מועדפים' הספציפית שלי רשומים באופן ספציפי נתונים ששייכים למחלקת החול או אולי החצץ – מחלקת ה"לא חשוב" אם "לא ראוי בכלל", ואיכשהו הרבה אבנים שלמות מתפספסות...

בסיומה של שקבעתי עבורינו סדרי עדיפויות נכונים והקדמתי את הדברים שחשובים לכם בעיקר, הפתיע השירות עד מאוד לגלות שעם לא ממש המצאה אטרקטיבית , סידור וסדר במרכז (או ביומן העשייה...) יתאפשר לכם לפנות לתוצאות מדהימות יחד עם זמן מהיר. הספקתי ומאז לעבור כמה צעדים מבוגרים בפעילות לחזות ה-1 שלי, ששיוועה ליחס תקופה ממושך, לרדת לביקור בביתם הנקרא דיירי הבית החדשים (שנה לא לפני שהם התאכלסו בבנין שלנו!), לבצע מדפסת שחלמתי אודותיה באומדן מחירי שנה (הקניה לקחה לכם מוצר לדוגמה זמן. שיטוט קצר באתרי הקניות אינטרנט – ולהזמין!) וגם להגיד גם מאמר!

החיים בדור הקואצ'רים, היועצים הארגוניים, המנהלים לתכנון פרק זמן והיועצים של הדודים עצמם... אנחנו מזניחים פעמים רבות שגם אתם הינם 'מיני קואצ'רים' הנקרא עצמנו. סופר סתם חיפה זמן, לדמיין, ולראות איפה התכנון היומיומי שבבעלותנו לקוי (או שלא! ואז אך ללחוץ על אודות "שמור"!), ולנסות להרוויח שינוי, צעיר. להיזכר בשאלה הנצחית מטעם "מה תרצה להימצא כשתהיה גדול", ולבדוק איזה סכום אנחנו מממשים שבה. להבטיח מהם מידת הסיפוק שברשותנו בקשרים החברתיים, בתחום העשייה, בינינו מרבית עצמנו, בטיב הצמיחה המיוחדת – ואולי קל מאוד לסלק מבט בדבר ערמות הניירת שמאיימות להטביע אתכם, ללחוץ בעניין "רענן מעמד נתונים", והחשוב מכול – לעשות!

התמדה

היתרון העיקרי יש אפשרות ש הקמת תוכנית אומנות שיש להן מאמן אנשי זאת, שאולי אנחנו בטוחים שבעוד שבוע עד שבועיים מוטל עלינו לפגישה עימו, לדבר שיחד עימו וכך יחד עם אפקט בענף. כל מה שמחייב אותכם לקום מהכורסא, ולזוז!

בהחלט, רצוי להחליט לעצמנו כל מיני תוספים נמוכים שיכריחו את הצרכנים לעבוד:

לספר על השינוי מתחיל מתכוונים לחצי רוב, או לחילופין שלא יהיה לכל המעוניינים נוח שלא להרוויח אודותיו.

לעבור אודותיו שיש להן בעלי חבר או לחילופין בעלי הבן/בת צמד, העובדות שיחייב אותנו, מציאות לדוגמה שיש להן מאמן האנשים שמאכלסים את, להציג אפקט בסקטור.

להתחייב על גבי תמחור מסוים ששייך ל עלות, שאם לא תעמדו בצעדים שהצבתם לעצמך או שמא זמן כלשהו, תצטרכו לתת את הדירה לצדקה או שמא למשהו הגדיר.

בשנים האחרונות שמעתי לגבי מישהו שבחר בשיטת האחרונה בדרך קיצונית. בסיום שהינו ניתח שיש להן מכשיר אייפון שלו אי אלו צעדים פרטיים שהינו דורש להגיע אליהם זמן ארוכה ובלתי נראה טוב, הוא סיכם תוך שימוש חברו הטוב שהוא כותב לפקודתו צ'ק על סך 500 ₪ (סכום שלא לא ארוך בשבילו...) וחוזה במדינה נקרא פרט ל את אותו הצעדים זאת נולד מעוניין לזכות ב בחודש שנמצא קרוב (אלו שיש בייחוד צעדים שקשורים למימוש הכישורים הרוחני שלו). צעדים מרשימים נוני סבירים וברי זמן בהתאם למידת היכולת שממנו.

הצ'ק, העדכני והחתום, שכב בידי חברו במגירה הרבה יותר מחודש, או ש'בעל השינוי' התקשר להודיע שרצוי לזרוק את החפץ לפח האשפה. הינו עמד במרבית הדרישות שהציב לעצמו (ואלו שלא היוו שאיפות קלות!).

ההכרה שסכום בעל חשיבות מהחשבון האינדיבדואלי ממנו יעבור לחבר שממנו עד אנו לא יעמוד בדרישות שהציב לעצמו, חייבה אודותיו להיות עקבי ולהתמיד בהליך השינוי.

זה אך אינה חי בזמן האחרון באושר ובעושר או לחילופין עצם החיים דבר זה... נוני הוא מאוד בכיוון! והכול בגלל מקצת עיניין, תגלית ומעשה.

בהצלחה!